“מזוזות” אותיות “זז מות”, “ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש”, דהנה ה”בשר” הוא רמז על הדינים כנודע, “בלילה” הוא הגלות המר, וזהו הפירוש “ואכלו את הבשר בלילה הזה”, שיבטלו את הדינים ויכלו אותם בגלות המר הזה, ע”י “צלי אש”, “צלי” הוא לשון תפילה, והיינו ע”י תפילה בתמימות[1] וזהו “אש”, “על מצות ומרורים
ויבן ערי מסכנות לפרעה. נ”ל ע”ד המוסר, דלשון “מסכנות” הוא לשון הנאה, כמו דדרשינן בגמרא לך נא אל הסוכן כו’ ויליף לה מקרא ותהי לו סוכנת, וזהו הפירוש כאן, מי שהוא בעל הנאות אזי הוא בונה ערים לפרעה, דהיינו להקליפה שנקרא פרעה, אבל מי שמסגף עצמו ומענה עצמו מהנאות יתירות, אזי יכול לבוא למדריגה גדולה, וזהו “וכאשר יענו אותו”, ר”ל כנ”ל שמענה עצמו, “כן ירבה וכן יפרוץ” בקדושה ובכל העולמות. וק”ל.
יששכר חמור גרם כו’. נראה לפרש, דהנה הצדיק המתפלל צריך להסתיר דבריו בכדי שלא יבין המקטרג לקטרג חלילה, ואילולי הקטרוג היה הצדיק יכול להוציא בשפתיו כל דבריו שירצה, רק מחמת הקטרוג צריך לכחד דבריו תחת לשונו ושפתיו, וזהו “יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים”, פירוש הגוף, הוא החומר, גורם לצדיק שמוכרח להיות רובץ את דבריו בין השפתים, ‘משפתים’ לשון ‘שפתים’, היינו כנ”ל שצריך להסתיר את דבריו בין שפתיו שלא לדברם בפירוש מפני המקטרג שיכול לקטרג על הצדיק מחמת גוף החומר, ולכן חכם בדעת ידבר ויתפלל, ותפילתו יעלה לרחמים ולרצון. אמן.
וזהו שאמר יוסף “ה”א לכם זרע”, כי ידוע דיוסף היה מל ומגייר את המצרים, ואמר להם הזריעה שלכם, דהיינו העובדות שלכם, תעשו לשם ה”א אחרונה היא השכינה, “ונתתם חמישית לפרעה”, פירוש כשתטו עצמכם לדברי גשמי, אל תטו רק חלק חמישית, כי ‘פרעה’ אותיות ‘הערף’, רמז לעוה”ז לעניני גשמיות, “וארבע הידות יהיה לכם”, שתשארו בהקדושה ותאחזו ארבע ידות בהקדושה ולא תפסיקו לגמרי, ואח”כ תכניסו הכל אל הקדושה.
או יאמר “ויבא יוסף את דבתם כו'”, דהנה כתיב “ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו”, נ”ל דהנה צריך האדם לעבוד הבורא ב”ה ביראה ובאהבה כל ששת ימי החול, דהיינו שיראה את שפלות עצמו ורוממות אל יתברך, ועי”ז הוא מעלה ניצוצות הקדושות שנפלו לחיצונים, וזהו “ששת ימים תלקטוהו” רמז ללקט הנ”ק כל ששת ימי החול, ואז “ביום השביעי שבת לא יהיה בו”, ר”ל ממילא כשיגיע יום השבת נופלים כל הקליפות החיצונים לנוקבא דתהומא רבא ולא יהיה להם שום אחיזה בהקדושה. וזה שאמר הכתוב “שבו איש תחתיו כו'”, דהיינו ביום השבת שהחיצונים נפלו למטה והם מתחת לאדם, צריכים אתם לישב עליהם לכבוש אותם שלא ליתן להם להרים ראש כלל מעתה על השבוע הבא.
עם לבן גרתי ואחר עד עתה”, דהנה “לבן” אותיות “נבל”, דהיינו היצר הרע נקרא נבל, ואחר שיזכה האדם לעבוד בשני יצרים כאמור “בכל לבבך – בשני יצריך”, אזי היצה”ר נהפך ללבן דהיינו לובן העליון. ואימת יזכה אדם לזה? העיקר הוא ע”י הכנעה שיחזיק עצמו בזה העולם כגר, וזהו “עם לבן” פירוש שזכיתי שיהיה היצה”ר נהפך מנבל ללבן, היתה הסיבה לזה, “גרתי” לשון גירות, דהיינו שהחזקתי עצמי כגר בהכנעה גדולה, ובכל זאת לא עלתה בידי בימים מועטים, כי אם “ואחר עד עתה” פירוש שאחרתי בעבודה הזאת יום אחר יום ושנה אחר שנה, וזהו שאמרתי[3] (יומא כ, ב) “וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו”, פירוש שזמן ארוך צריך האדם לצעוק “אנא השם עזרני שאזכה לעבדך באמת” ואז ונשמע קולו, אבל לא בימים מועטים.
“ויחלום והנה סלם כו׳”, דהנה הצדיק הוא מושך השפעה ופרנסה, וצריך שיהא הפרנסה והלחם אצלו כחלום, דהיינו שלא יהא הלחם אצלו רק מצד ההכרח שבלתי אפשרי לעולם בלא לחם, ולזה אותיות לחם הוא חלם. וגם צריך להיות תמיד נגד עיניו שפלות עצמו ורוממות אל יתברך, ואז תפילתו עולה לפניו יתברך וגורם לעצמו שיבוא לו קדושה, ע”ד שפרשתי לעיל בפרשת תולדות “דברים היוצאים מן הלב” כו׳, דהיינו שדברי קדושה היוצא מלב האדם נכנסין ללב אותו אדם עצמו, ומרבים ומוסיפים קדושה רבה יתירה, וכן להיפוך ח”ו, וזהו “ויחלום” ר”ל שהיה אצלו השפעות הלחם כחלום, ועוד “והנה סלם מוצב ארצה” ר”ל התפילה שהיא עולה
“ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי”, דהנה רבקה היתה יודעת שבניה יקבלו התורה הקדושה, ובראותה כשהיתה עוברת על פתח בית הכנסת יעקב היה מפרכס לצאת ובפתח ע”ז היה עשו מפרכס לצאת כמו שדרשו חז”ל, והיא לא היתה יודעת שזה לה שני עוברים במעיה, רק היתה סוברת שזה עובר אחד שהוא מתגבר עיתים לטובה ועיתים לרעה, והיתה מצטערת ואומרת “אם כן” ר”ל אם חלילה באופן זה יהיה בני, וחלילה בקבלת התורה הקדושה יהיה בהם תערובת טוב ורע, “למה זה אנכי”, למה לי קבלת התורה שפתח ב”אנכי” ה’, כי התורה הקדושה צריכה להיות הכל בקדושה בלי תערובות חלילה. “ותלך לדרוש את ה'” דאיתא
או יאמר ויהיו חיי שרה כו׳, ע”ד דאיתא בגמרא “חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, מקרא מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כו׳ אל תיקרי מה אלא מאה”, ויש לומר הפירוש דעיקר השורש לאדם שיהיה בהכנעה גדולה ושפל בעיני עצמו ובמה נחשב, ואז יכול לפעול במעשיו כמו בזמן המקדש, וזה הרמז מאה ברכות נגד מאה אדנים שהיו במקדש, וזה פירוש הגמרא “אל תקרי מה אלא מאה” ר”ל כאשר תהיה במדרגה “מה” בהכנעה, תתקן גם כן מאה האדנים, שתפעול במעשיך כמו בזמן המקדש.
ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני. כבר דקדקו קמאי מדוע מייחס העקידה לאברהם ולא ליצחק. ונראה לפרש דהנה באמת אברהם ויצחק ידעו שלא היה דעת הקב”ה לשוחטו, ואברהם שהיה מדתו מדת חסד, הלך בבטחונו שישובו שניהם, כמ”ש “ונשתחוה ונשובה אליכם”, רק שאעפ”כ היו הולכים במסירת נפשם כאילו לשחוט אותו באמת, וזהו “וירא את המקום מרחוק”, פירוש ‘המקום’ רמז הגם שהיה רואה שיצא ממנו יעקב שנאמר בו ‘ויפגע במקום'[2], אעפ”כ היה מרחיק מלבו המחשבה זאת, מחמת שהיה הולך בשלימותו כנ”ל.
וזה שאמר יצחק “הנה האש והעצים”, ר”ל מאחר שעשית עבודתך וכוונתך בשלימות כראוי לפי מדתך, “ואיה השה לעולה”, ר”ל היכן הוא השה שהיה ראוי להיות מוכן כבר, “ויאמר אברהם אלקים יראה לו כו'”, דהנה יצחק הלך במדתו מדת גבורה, והיה רוצה שיהא אפרו צבור לעולם, ואמר לו אברהם אז[3] “יראה השה” כאשר יהיה “לעולה בני”, ר”ל לפי מדתך שאתה הולך בגבורה, לא יראה השה עד שתעלה ע”ג המזבח לעולה, אז יגמור מחשבתך שיהיה אפרך צבור לעולם, וההכרח לעקוד אותך ע”ג המזבח ותפשוט צווארך, ולכן מייחס הכתוב העקידה לאברהם מחמת שהוא השיאו ליצחק שיעשה עבודתו בהתגברות גדול יותר ממה שהיה במחשבת יצחק מתחילה. ועקידת יצחק ברחמים יזכור לנו. אמן כן יהי רצון.